איילון חברה לביטוח בע"מ נ' נוסיראת

החלטה

ביום 7.3.2013 הגישה המבקשת בקשה לביטול פסק-הדין שניתן נגדה בהעדר התגוננות ביום 29.1.2012, ואשר ניתן על סמך אישור מסירה, הנחזה להיות חתום על ידי המבקשת. התביעה היא להטבת נזקים שנגרמו בתאונת דרכים.

המבקשת אינה נוקבת בתאריך בו נודע לה על פסק-הדין, ואומרת רק, כי נודע לה על כך כתוצאה מעיקולים שהוטלו נגדה בהוצאה לפועל. למעט הכחשה עקיפה זו, היא אינה מכחישה בפועל את קבלת האזהרה בהוצאה לפועל. את קבלת כתב התביעה היא מכחישה, מחד, מבלי להתייחס ספציפית לחתימה הנחזית להיות חתימתה, אך מאידך טוענת, כנימוקה העיקרי למען ביטול פסק-הדין, כי העבירה את חומר התביעה לסוכן הביטוח מטעמה, אשר חזר והבטיח לה כי העניין "בטיפול", וכי מטעם זה לא הגישה כתב הגנה. לגוף העניין היא טוענת, שלא היא אחראית להתרחשות התאונה, ולפיכך לא עליה לפצות את המשיבה.

המשיבה הגיבה, והיא מתנגדת לקבלת הבקשה, לאור חלוף המועד להגשתה, באשר למעלה מ-45 יום חלפו מיום המצאת האזהרה, על פי אישור המסירה שצורף לתגובה, ועד להגשת הבקשה; וכן לאור מה שנראה למשיבה כנימוק לא מספק לאי-הגשת כתב הגנה.

חרף הזדמנות שניתנה לה, וחרף האמור בתקנות, לא הגישה המבקשת תגובה לתגובה זו, והתיק לא הושב לעיוני אלא עתה, כשהמבקשת עתרה למתן החלטה בבקשה, כ-8 חודשים לאחר חלוף המועד להגשת תגובתה. בבקשתה הנוכחית, שבה המבקשת ומכחישה (שלא בתצהיר) את קבלת כתב התביעה, אך אינה מתייחסת לקבלת האזהרה. עוד היא טוענת, כי החתימות על שני אישורי המסירה אינן דומות זו לזו (אעיר, כי אכן כך הוא, וכי כל אחת מהן שונה בעצמה גם מחתימת המבקשת על התצהיר התומך בבקשה).

דין הבקשה להימחק מחמת האיחור בהגשתה.

מקום בו מוגשת בקשה לביטול פסק-דין למעלה משנה לאחר נתינתו, בשים לב למועד 30 הימים הנקוב בתקנות להגשת בקשה שכזו – שומה על המבקש להודיע מתי נודע לו על קיומו של פסק-הדין, ובכך לבסס את הטענה המשתמעת, מעצם הגשת הבקשה בלא בקשה להארכת מועד, כי לא חלף לכך המועד.

ניחא שהמבקשת לא עשתה כן מלכתחילה, אולם לאחר שהוגשה התגובה, והדבר הועלה מפורשות על ידי המשיבה, אגב צירוף אישור המסירה בהוצאה לפועל, הנחזה אף הוא להיות חתום על ידי המבקשת. משלא הגישה המבקשת תגובה לטענה זו, ואף עתה, כשהגישה בקשה למתן החלטה בבקשה המקורית אין היא מכחישה את אישור המסירה של האזהרה – הגם שהיא מכחישה מפורשות את אישור המסירה של התביעה (בו היא מודה, במשתמע, בסיפור המעשה בבקשה המקורית, כאמור לעיל) – נתפסת היא כמי שמאשרת את מועד קבלת האזהרה.

לפיכך אין מנוס אלא לקבוע, כי המועד להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין חלף, ומשחלף – שומה היה על המבקשת לבקש הארכת מועד להגשתה; יכול והיה ניתן להיעתר לבקשה זו, בתנאים או בלא תנאים, אולם בהעדרה – לא ניתן לשקול הארכת מועד שלא נתבקשה.

אשר על כן, אני מוחק בזה את הבקשה לביטול פסק-דין, מחמת האיחור בהגשתה. מחמת שיכול והתוצאה לגופה של בקשה היתה שונה אלמלי המחדל שבאי-הגשת הבקשה להארכת מועד, אני נמנע מעשיית צו להוצאות בבקשה.

ניתנה היום, כ"ט כסלו תשע"ד, 02 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: